מאת דוב רויטמן · עודכן 6 בספטמבר 2026 קשיים חברתיים: המצוקה שמשאירה את הילד/נער פסיבי
"אין לי חברים", "אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי", "אף אחד לא מתייחס אלי". אלה משפטים ששומעים לעיתים קרובות מילדים ובני נוער. מצד אחד, הם ביטוי לגיטימי למצוקה אמיתית. מצד שני, הם משאירים את הילד/נער פסיבי, בלי לדעת איך להתנהל מול המצב. הוא מרגיש שהעולם קורה לו, לא שהוא יכול לעשות משהו בעצמו.
קשיים חברתיים לובשים צורות רבות: ילד/נער שמתקשה להצטרף לקבוצה, מתבגר שנשאר לבד בהפסקות, וגם מקרים קשים של חרם חברתי שמשאירים צלקת עמוקה.
המלכודת של מתן עצות
כשילד/נער מגיע ואומר "אין לי חברים", הפיתוי הגדול הוא לתת עצות: תיזום, תזמין ילדים, תהיה נחמד. אבל עם כל האמפטיה, זו מלכודת. לא משנה כמה העצות טובות, הן מפספסות את ההזדמנות שנוצרה עבור הילד/נער: לקבל אחריות על המצב, להפוך לאקטיבי, וליזום שינוי בעצמו.
ילד/נער שמקבל עצה נשאר תלוי במי שנתן אותה. ילד/נער שמגלה בעצמו את הכוח לשנות, לוקח איתו שיעור לחיים. ההבדל הזה הוא הלב של העבודה המקצועית מול קשיים חברתיים.
הדרך: להפוך את הילד/נער מפסיבי לאקטיבי
במקום לתת פתרונות, עוזרים לילד/נער להעלות למודעות את מה שקורה, ולגלות בעצמו את היכולת ליזום ולהשפיע. פעילויות ממוקדות, כמו איך לרכוש חברים, נבנו בדיוק לשם כך: הן לא מרצות לילד/נער "מה לעשות", אלא מובילות אותו לחוות שהוא יכול לשנות את המצב, ומשם לבנות כישורים חברתיים אמיתיים.
את הגישה הזו, וכיצד להוביל ילד/נער ממצוקה חברתית לתחושת מסוגלות, לומדים ומתרגלים בקורס ההתמחות.
