דמיון מודרך לילדים

מה זה דמיון מודרך

דמיון מודרך הוא תהליך שבו אתם מלווים ילד/נער פנימה, אל תמונה שהוא בונה בראש שלו, ומשם עובדים על מה שקשה לו. במקום להסביר לילד בן 7 שאין ממה לפחד, אתם נותנים לו לפגוש מקום שבו הוא מרגיש בטוח, ולהחזיק את התחושה הזאת בגוף. הילד/נער לא שומע הרצאה על רוגע. הוא חווה רוגע.

ילדים חיים ממילא בעולם של דמיון. הם משחקים, ממציאים, מדברים עם בובות. דמיון מודרך לא מבקש מהם משהו זר, הוא נשען בדיוק על מה שהם כבר יודעים לעשות. זו הסיבה שהכלי הזה עובד מגיל צעיר, לפעמים טוב יותר מכל שיחה ישירה.

חשוב להבחין בין דמיון מודרך פסיבי לבין דמיון מודרך אינטראקטיבי. בגרסה הפסיבית אתם מקריאים תסריט קבוע והילד/נער מקשיב. בגרסה האינטראקטיבית, זו שעובדת עם ילדים, אתם שואלים שאלות תוך כדי ומרכיבים את התמונה יחד איתו: מה יש שם, מה הצבע, מי נמצא לידו. הילד/נער הוא הבמאי, אתם המלווים.

מה קורה בפועל בגוף ובראש בזמן דמיון מודרך:

• הנשימה מאטה והגוף יוצא ממצב דריכות.
• הילד/נער מתרגל לחזור בעצמו לתחושה טובה, בלי שתהיו שם.
• נוצר עוגן פנימי שאפשר להפעיל ברגע קשה, בכיתה או לפני שינה.
• הילד/נער לומד שיש לו שליטה על מה שקורה בפנים, וזו תחילת הביטחון.

מתי משתמשים בדמיון מודרך

דמיון מודרך מתאים בעיקר במצבים שבהם המילים לבד לא מספיקות. ילד בן 8 שנכנס לחדר עם בטן מכווצת לפני מבחן, ילדה בת 6 שלא נרדמת כי הראש שלה מלא מחשבות, ילד בן 10 שכועס ולא יודע איפה לשים את זה. בכל אלה, שיחה רציונלית פוגשת קיר. תמונה פוגשת את הילד/נער במקום שבו הוא באמת נמצא.

מצבים שבהם הכלי חזק במיוחד

• חרדה ופחדים: פחד מהחושך, חרדת בחינות, סירוב ללכת לבית הספר, פרידה מההורים.
• ויסות רגשי: התפרצויות זעם, תסכול שמציף, קושי להירגע אחרי גירוי.
• שינה: קושי להירדם, סיוטים, התעוררויות בלילה.
• ביטחון עצמי: ילד/נער שאומר על עצמו "אני לא מסוגל" לפני שהוא בכלל ניסה.
• הכנה לאירוע: ניתוח, ביקור אצל רופא שיניים, מעבר בית ספר, הופעה.

יש גם רגעים שבהם עדיף להמתין. ילד/נער שנמצא כרגע בשיא של סערה רגשית לא פנוי לדמיין. קודם מרגיעים את הגוף, ורק אז נכנסים לתהליך. ילד/נער שמסרב לעצום עיניים לא צריך לעצום, אפשר לעבוד בעיניים פקוחות עם מבט אל נקודה בחדר. אנחנו מתאימים את הכלי לילד/נער, לא את הילד/נער לכלי.

הגיל משנה את הצורה. עם ילדים צעירים התסריטים קצרים, מלאי דמויות ופעולה. עם מתבגרים אנחנו מורידים את הנימה של "סיפור" ומדברים על מקום, על תחושה, על שליטה. אותו עיקרון, אריזה אחרת. אם אתם עובדים גם עם חרדות אצל ילדים, דמיון מודרך יהיה אחד הכלים המרכזיים בארגז שלכם.

תסריט לדוגמה

הנה תסריט מלא של "המקום הבטוח", מכוון לילד בן 7 שחווה חרדה. הוא כתוב כך שתוכלו להשתמש בו כמעט מילה במילה, ולהתאים לפי התגובות של הילד/נער. הסביבה שקטה, אתם יושבים בגובה העיניים, הקול שלכם רגוע ואיטי.

שלב אחר שלב

1. עוגן גופני. "בוא נתחיל מהכיסא. תרגיש איך הגב שלך נשען, איך הרגליים נוגעות ברצפה. אתה יכול לעצום עיניים אם בא לך, או להשאיר אותן פתוחות ולהסתכל על נקודה אחת."
2. נשימה. "עכשיו ניקח שלוש נשימות איטיות. נכניס אוויר דרך האף, כאילו אנחנו מריחים עוגה, ונוציא לאט דרך הפה, כאילו מקררים אותה. אני איתך, אחת... שתיים... שלוש."
3. בניית המקום. "עכשיו תחשוב על מקום שבו אתה מרגיש הכי טוב בעולם. אולי מקום אמיתי, אולי מקום שרק אתה מכיר. איפה זה? מה יש שם?" תנו לילד/נער לענות, ובנו איתו: "יש שם ים? מה הצבע של המים? חם או קריר?"
4. הכנסת החושים. "מה אתה שומע במקום הזה? יש ריח מיוחד? מה אתה מרגיש על העור?" ככל שנכניס יותר חושים, התמונה נעשית חיה יותר והגוף מגיב אליה.
5. עיגון התחושה. "תשים לב איך הגוף שלך מרגיש כאן, במקום הבטוח שלך. רגוע, נכון? עכשיו בוא נעשה סימן קטן, נצמיד את האגודל לאצבע. הסימן הזה שלך, והוא זוכר את התחושה הטובה הזאת."
6. חזרה החוצה. "המקום הזה תמיד שלך, אתה יכול לחזור אליו מתי שתרצה. עכשיו לאט לאט נחזור לכאן, לחדר. תזיז את האצבעות, את הרגליים, וכשאתה מוכן, תפקח עיניים."
7. גישור להמשך. "מתי אתה חושב שנעשה את הסימן הזה השבוע? אולי לפני שאתה נכנס לכיתה?" כך התרגיל לא נשאר בחדר אלא הופך לכלי שהילד/נער לוקח איתו.

שימו לב לכמה עקרונות שמבדילים תסריט שעובד מתסריט שנקרא יפה. אתם לא מכתיבים את התמונה, אתם שואלים ומרכיבים יחד. אתם שמים לב לגוף של הילד/נער לאורך כל הדרך, כי הוא מספר לכם אם התהליך תופס. ואתם תמיד סוגרים בעוגן שאפשר לשחזר, כדי שהעבודה תימשך גם כשאתם לא שם.

דמיון מודרך ו-NLP

דמיון מודרך לבד הוא כלי יפה. בתוך שיטת NLP לילדים הוא הופך לחלק מרצף עבודה שלם, עם התחלה, אמצע וסוף. NLP נותן לכם את המבנה שמסביב לתמונה: מה אתם רוצים להשיג במפגש, איך מודדים שהילד/נער באמת השתנה, ואיך מחברים את החוויה הפנימית להתנהגות בעולם האמיתי.

שלושה מקומות שבהם הם נפגשים

• עוגנים. אותו סימן קטן שהילד/נער עשה עם האצבע בסוף התסריט הוא עוגן קלאסי מ-NLP. אתם מלמדים את הילד/נער לחבר תחושה טובה לפעולה פשוטה, כדי שיוכל לשחזר אותה לבד ברגע לחוץ.
• מסגור מחדש. ילד/נער שרואה מפלצת מתחת למיטה יכול, בתוך הדמיון, לפגוש אותה מחדש: אולי היא בעצם קטנה, אולי היא רוצה חבר. אנחנו לא מכחישים את הפחד, אנחנו נותנים לו צורה חדשה שהילד/נער יכול לחיות איתה.
• עבודה עם התת-מודע. ילדים לא משתנים דרך הסבר הגיוני, הם משתנים דרך חוויה. דמיון מודרך מדבר ישירות לשכבה שבה נוצרים הרגלים ותחושות, ושם מתחילה תזוזה אמיתית.

זו בדיוק הנקודה שבה אנשי מקצוע רבים מרגישים שחסר להם משהו. יש להם רעיונות, יש להם כלים בודדים, אבל אין להם רצף שמחזיק ילד/נער לאורך תהליך שלם. דמיון מודרך שלא יושב בתוך מבנה נשאר תרגיל נחמד שלא בהכרח מזיז את המחט. אתם לא צריכים עוד טכניקה, אתם צריכים שיטה.

בקורס ההתמחות מנחים לא רק לומדים את דמיון מודרך, אלא מתרגלים את המפגש הבא בסימולציה על הפרופיל של אותו ילד/נער ומקבלים משוב על מה שעבד ומה כדאי לחדד. הליווי הזה הוא מה שהופך כלי בודד לרצף עבודה שמחזיק ילד/נער לאורך תהליך שלם. אפשר להעמיק דרך קורס דמיון מודרך אונליין ולראות את התמונה הרחבה של NLP לילדים ונוער, ואם אתם מתלבטים איזה מסלול מתאים לכם אפשר לתאם שיחת התאמה קצרה.