מאת דוב רויטמן · 1 ביולי 2026 כמעט כל איש מקצוע שמתחיל לעבוד עם ילדים ונוער פוגש את זה. אתם שואלים שאלה, והילד/נער עונה “לא יודע”. שואלים אחרת, “לא יודע”. עוד רגע אתם מרגישים שאתם חוקרים, והילד/נער מרגיש שהוא בחקירה. שניכם תקועים.
“לא יודע” הוא כמעט אף פעם לא סוף. הוא בדרך כלל אחד משלושה דברים: הילד/נער באמת לא יודע לשים מילים, הילד/נער לא בטוח שבטוח להגיד, או הילד/נער לא רוצה להיות זה שנחקר. לכל אחד יש מענה אחר.
1. מורידים את הישירות
ילד/נער לא מספר על הבעיה שלו כשמסתכלים לו בעיניים ושואלים עליה. אז אני לא שואל עליה ישירות. אני שואל על דמות, על חיה, על משחק. “אם הכעס הזה היה חיה, איזו חיה הוא היה?” פתאום יש תשובות. הילד/נער לא מדבר על עצמו, הוא מדבר על החיה, וזה בדיוק אותו מידע בלי הלחץ.
2. עובדים דרך הגוף, לא דרך המילים
שאלה על רגש היא מופשטת. שאלה על הגוף היא קונקרטית. במקום “מה אתה מרגיש”, אני שואל “איפה בגוף זה יושב עכשיו”. ילד בן 7 שלא ידע להגיד מה מטריד אותו, יראה לכם ביד על הבטן. משם אפשר לעבוד.
3. נותנים לחוסר הידיעה להיות בסדר
לפעמים הדבר הכי חזק הוא להוריד את הדרישה לתשובה. “זה בסדר לא לדעת. בוא פשוט נשחק, ואם משהו יעלה, נראה.” ברגע שהילד/נער מבין שאין מבחן ואין תשובה נכונה, הגוף נרגע, וההגנה יורדת. אז דווקא מתחילים לקבל את מה שחיפשתם.
מה שמאחורי שלושת אלה
שלוש הדרכים האלה הן לא טריקים נקודתיים. הן חלק מגישה שלמה של עבודה עם ילדים ונוער, שבה דליית המידע קורית דרך משחק ומטאפורה, לא דרך שאלות ישירות. הרחבתי על ארגז הכלים הזה בעמוד על כלים למנחים בילדים.
מה שמבדיל איש מקצוע שיודע לעבוד עם ילד/נער ממי שמאלתר, זה לא כמות הטכניקות. זה רצף עבודה סדור שיודעים מתי ואיך להשתמש בכל כלי. את זה בונים בקורס ההתמחות.
