חיזוק ביטחון ודימוי עצמי אצל ילדים

מה מעצב דימוי עצמי אצל ילד

לפני שנדבר על חיזוק, כדאי להפריד בין שני מושגים שמתערבבים כל הזמן. ביטחון עצמי הוא תלוי סיטואציה: ילד בן 8 יכול להיות בטוח לגמרי על מגרש הכדורגל, ולהתכווץ ברגע שהמורה מבקשת ממנו לקרוא בקול מול הכיתה. דימוי עצמי הוא עמוק יותר, זו התשובה הפנימית שהילד/נער נותן לשאלה "מי אני", והיא נשארת יציבה גם כשמשהו ספציפי לא מצליח.

ההבחנה הזאת חשובה כי היא קובעת איפה עובדים. אפשר ללמד ילד/נער טכניקה שתעזור לו להרגיש בטוח לפני מבחן, וזה נהדר, אבל אם התפיסה הפנימית שלו היא "אני לא שווה", הוא יחזור אליה שוב ושוב בכל סיטואציה חדשה. עבודה על ביטחון בלי לגעת בדימוי העצמי היא תיקון נקודתי. עבודה על דימוי עצמי משנה את הבסיס שממנו הילד/נער יוצא לעולם.

דימוי עצמי נבנה מהצטברות של חוויות ומהמשמעות שהילד/נער תולה בהן. ילדה בת 7 שנכשלה פעם אחת בתרגיל חשבון עלולה להסיק "אני גרועה בלימודים", והמסקנה הזאת נהיית עדשה שדרכה היא מפרשת כל מקרה הבא. הסביבה מוסיפה את שלה: מבט מאוכזב, השוואה לאח, תווית שנדבקה בגן. הילד/נער סופג את כל אלה ומרכיב מהם סיפור על עצמו.

מה שמשפיע בפועל על התפיסה שילד/נער מגבש על עצמו:

• חוויות של הצלחה או כישלון, ובעיקר הפרשנות שהילד/נער נותן להן ולא האירוע עצמו.
• המסרים החוזרים מהסביבה, מה שהורים, מורים וחברים משקפים לו על עצמו שוב ושוב.
• השוואה לאחרים, מול אחים, מול חברים בכיתה, מול תמונה שהילד/נער מדמיין שכולם עומדים בה.
• תחושת המסוגלות, האם הילד/נער חווה שיש לו השפעה על מה שקורה לו, או שהכול קורה לו מבחוץ.

כאן נכנס העיקרון שמנחה את כל העבודה: חיזוק אמיתי בא מחוויית הצלחה מווסתת, לא ממחמאה ריקה. "כל הכבוד" שנאמר על כל דבר מאבד את המשמעות שלו, והילד/נער מריח את זה. מה שבונה דימוי עצמי הוא רגע שבו הילד/נער התמודד עם משהו שהיה קצת מעבר לטווח הנוח שלו, הצליח, וקיבל שיקוף מדויק של מה בדיוק הוא עשה כדי להצליח. את הרגעים האלה אנחנו יודעים ליצור בכוונה.

סימנים לדימוי עצמי נמוך

דימוי עצמי נמוך אצל ילד/נער לא תמיד נראה כמו ילד/נער עצוב ומכונס. לפעמים הוא לובש דווקא צורה של ביקורתיות, שליטה או התנגדות, וקל לפספס אותו. אנשי מקצוע שעובדים עם ילדים ונוער לומדים לזהות את הסימנים מתחת לפני השטח, כי הם אלה שמכוונים את העבודה.

יש ילדים שהדימוי הנמוך שלהם מסתתר מאחורי הצטיינות. ילד בן 10 שמתפרק מכל ציון שאינו מושלם לא סובל מעודף ביטחון, הוא מנסה להוכיח כל הזמן שהוא שווה משהו. אצל ילדים אחרים זה נראה הפוך לגמרי: ויתור מוקדם, "לא בא לי", "זה טיפשי", כדי לא להסתכן בכישלון שיאשר את מה שהם כבר חושבים על עצמם.

מה כדאי לשים לב אליו

• הימנעות מאתגר: הילד/נער מוותר לפני שהתחיל, "אני לא מסוגל", כדי לא להתמודד עם אפשרות הכישלון.
• רגישות קיצונית לביקורת: הערה קטנה מפילה את כל היום, כי היא נוגעת בפצע קיים ולא רק במקרה הנוכחי.
• דיבור עצמי שלילי: "אני טיפש", "אף אחד לא אוהב אותי", אמירות גורפות על מי הוא ולא על מה קרה.
• קושי לקבל מחמאה: הילד/נער מבטל שבח, כי הוא לא מסתדר עם התמונה שיש לו על עצמו.
• תלות מוגזמת באישור: שאלה חוזרת "נכון שזה יפה?", חיפוש מתמיד של אישור מבחוץ.

חשוב לזכור שסימן בודד לא אומר הרבה. כל ילד/נער מוותר לפעמים ומתעצבן מביקורת. מה שמעניין אותנו הוא הדפוס: כשהתמונה חוזרת על עצמה במצבים שונים ולאורך זמן, היא מספרת לנו משהו על הסיפור הפנימי שהילד/נער נושא. שם מתחילה העבודה, לא בסימפטום הבודד אלא בתפיסה שמזינה אותו.

הבחנה נכונה בסימנים היא כבר חצי מהעבודה. כשמזהים שילד/נער נמנע מאתגר בגלל פחד מכישלון, ולא בגלל עצלנות, כל הגישה משתנה. אנחנו לא דוחפים חזק יותר, אנחנו בונים מסלול שבו ההצלחה אפשרית ומווסתת. הבנה כזאת עומדת בבסיס העבודה עם NLP לילדים ונוער.

פעילויות לחיזוק ביטחון

פעילות טובה לחיזוק דימוי עצמי לא נראית כמו שיעור. היא נראית כמו משחק, יצירה או שיחה קלה, ומתחת לפני השטח היא מייצרת בדיוק את חוויית ההצלחה המווסתת שדיברנו עליה. הנה כמה פעילויות קונקרטיות שעובדות יפה עם ילדים בגיל 6 עד 12, ואפשר ליישם אותן כבר במפגש הבא.

פעילויות מעשיות

• קופסת ההצלחות. הילד/נער מקשט קופסה, וכל פעם שהוא מתמודד עם משהו קטן, כותבים או מציירים פתק ומכניסים פנימה. אחת לכמה שבועות פותחים ביחד. הילד/נער רואה בעיניים שלו הצטברות של רגעים שבהם הוא כן הצליח, וזה מערער את הסיפור "אני אף פעם לא".
• סולם הצעדים הקטנים. לוקחים משימה שהילד/נער נמנע ממנה, למשל להרים יד בכיתה, ומפרקים אותה לשלבים זעירים שכל אחד מהם אפשרי. הילד/נער מטפס שלב אחד בכל פעם, וכל צעד הוא הצלחה אמיתית ולא קפיצה שמפחידה.
• ראיון גיבור. הילד/נער בוחר דמות שהוא מעריך, ואתם מראיינים אותו כאילו הוא הדמות: "איך התמודדת עם הפחד?". הילד/נער מדבר מתוך עמדה של כוח, ומגלה שהתשובות שיצאו ממנו הן שלו.
• מפת החוזקות. במקום לשאול "במה אתה טוב", שאלה שילד/נער עם דימוי נמוך יתקשה לענות עליה, שואלים שאלות קונקרטיות: "מתי חבר ביקש ממך עזרה?", "מה עשית ששמח מישהו?". מהתשובות מרכיבים ביחד תמונה של מי שהוא.

העיקרון שמחבר את כל הפעילויות האלה הוא השיקוף המדויק. אחרי כל הצלחה קטנה, במקום "כל הכבוד" סתמי, אנחנו מתארים בדיוק מה הילד/נער עשה: "שמתי לב שלמרות שהיה לך קשה, ניסית שוב". השיקוף הזה נותן לילד/נער שפה על עצמו, והוא זה שנשאר איתו הרבה אחרי שהמפגש נגמר.

חשוב להתאים את מינון האתגר. משימה קלה מדי לא נותנת תחושת הישג, משימה קשה מדי מאשרת את הפחד. המקום המדויק הוא קצת מעבר לטווח הנוח, במרחק שאפשר לגשר עליו עם קצת ליווי. שם ההצלחה מרגישה אמיתית וגם מושגת. את הכלים לזהות את המרחק הזה בשטח אנחנו מלמדים בקורס ההתמחות.

טכניקות NLP לחיזוק דימוי עצמי

הפעילויות שתיארנו עובדות עוד יותר טוב כשהן יושבות בתוך שיטה מסודרת. NLP לילדים נותן שלוש טכניקות מרכזיות שהופכות רגע חיובי מקרי לכלי שהילד/נער יכול להפעיל בעצמו. כל אחת מהן נשענת על אותו עיקרון: לחבר את הילד/נער למשאב פנימי שכבר קיים בו, ולא לשתול בו משהו מבחוץ.

עוגן משאב

עוגן הוא חיבור בין תחושה טובה לפעולה פשוטה. מזמינים את הילד/נער להיזכר ברגע שבו הרגיש חזק, גאה או בטוח, אירוע אמיתי שלו, ומעצימים את התחושה בגוף. ברגע השיא מבקשים ממנו לעשות סימן קטן, למשל לסגור אגרוף. אחרי כמה חזרות, הסימן מחזיר את התחושה. הילד/נער יוצא עם כלי אישי שהוא יכול להפעיל לבד לפני מבחן או מול הכיתה, בלי שתהיו שם.

קו זמן

ילד/נער עם דימוי נמוך חי לרוב בהווה של הקושי. עבודת קו זמן מוציאה אותו משם: מדמיינים ביחד ציר שנמתח מהעבר אל העתיד, ומזמינים את הילד/נער לפגוש את עצמו בעוד שנה, כשהדבר שמפחיד אותו היום כבר מאחוריו. הוא מסתכל אחורה על ההווה מעמדה של מי שכבר הצליח. השינוי בפרספקטיבה מרכך את אחיזת הקושי הנוכחי ופותח תמונה של התקדמות.

מסגור מחדש של כישלון

הטכניקה הזאת נוגעת ישירות בלב הדימוי העצמי. ילד/נער מתרגם כישלון ל"אני נכשל", מסקנה על מי שהוא. מסגור מחדש מחזיר לאירוע את הגודל האמיתי שלו: לא "אתה נכשל" אלא "המבחן הזה לא הלך, בוא נבדוק מה נלמד ממנו". אנחנו מפרידים בין המעשה לזהות, והופכים כישלון ממשהו שמגדיר את הילד/נער למשהו שאפשר ללמוד ממנו. זה אולי השינוי היחיד שהכי משנה את הסיפור שילד/נער מספר על עצמו.

שלוש הטכניקות האלה הן חלק מרצף עבודה שלם, וזה בדיוק הערך שהקורס נותן לכם: לא כלים בודדים אלא שיטה שמחזיקה ילד/נער מההתחלה ועד הסוף. אתם מתרגלים אותה בסימולציה על הפרופיל של אותו ילד/נער שאיתו אתם עובדים, ומקבלים משוב וליווי צמוד לאורך הדרך. רוצים לבדוק אם המסלול מתאים לכם, אפשר לתאם שיחת התאמה קצרה.

תפקיד ההורים

העבודה שאנחנו עושים במפגש חזקה, אבל הילד/נער חי את רוב חייו בבית. הדימוי העצמי שלו נבנה מאלפי רגעים קטנים סביב שולחן האוכל ובדרך לבית הספר, הרבה יותר מאשר בשעה השבועית מולנו. לכן חלק מהמקצועיות הוא לדעת לצרף את ההורים לתהליך, בלי להעמיס עליהם ובלי להפוך אותם למנחים.

ההורים לא צריכים ללמוד טכניקות. הם צריכים כמה עקרונות פשוטים שישנו את איכות האינטראקציה היומית. העיקרון הראשון הוא לעבור משבח על התוצאה לשיקוף של המאמץ. "אלוף, קיבלת 100" מלמד את הילד/נער שהוא שווה כשהוא מצליח. "ראיתי כמה השקעת בשיעורים השבוע" מלמד אותו שהמאמץ שלו נראה, וזה בונה דימוי יציב שלא תלוי בציון.

מה כדאי להעביר להורים

• לשקף מאמץ ולא רק תוצאה, כדי שהערך של הילד/נער לא יהיה תלוי בהצלחה.
• לתת לילד/נער להתמודד, להתאפק מלהציל מיד, כי כל התמודדות שהילד/נער עובר לבד היא לבנה בביטחון.
• להיזהר מהשוואות, גם חיוביות, כי "תהיה כמו אחיך" מלמד שהוא לא מספיק כמו שהוא.
• לתת שם לרגש ולא לבטל אותו, "אני רואה שאתה מתוסכל" עדיף על "אין מה להתעצבן".

כאן טמון גם קושי מקצועי אמיתי. הרבה אנשי מקצוע מרגישים בטוחים מול הילד/נער, אבל מגמגמים כשצריך להסביר להורים מה קורה בתהליך ומה תפקידם בו. שיחה לא מדויקת עם הורה יכולה לפרק עבודה של חודשים. לדעת לתקשר עם ההורה, לגייס אותו בלי להאשים ולתת לו כלים פשוטים, זה חלק בלתי נפרד מהמקצוע.

אנחנו רואים בהורה שותף, לא קהל. ככל שהבית מדבר עם הילד/נער באותה שפה שאנחנו בונים במפגש, כך השינוי מתייצב ונשאר. את התיאום הזה בין העבודה במפגש למה שקורה בבית אנחנו מלמדים כחלק מהשיטה, לצד המרחב האישי שהילד/נער בונה לעצמו לאורך התהליך.