איך לדלות מידע מילד/נער: המדריך למנחה

"לא יודע" זו לרוב תשובה כנה

אחת המיומנויות שהכי מפרידות בין מנחה מתחיל למנוסה היא היכולת לדלות מידע מילד/נער. תשאלו ילד בן 8 "מה מפחיד אותך" ותקבלו "לא יודע", ולרוב זו תשובה כנה לגמרי. הוא באמת לא יודע לתרגם את מה שקורה בגוף וברגש שלו למילים מסודרות. הבעיה אינה שהילד/נער מסתיר, אלא שאנחנו שואלים בערוץ הלא נכון.

דליית מידע מילד/נער היא מיומנות נפרדת לגמרי, והיא כמעט אף פעם לא עוברת דרך שאלה ישירה על התוכן הרגשי. ברגע שילד/נער מרגיש שחוקרים אותו, הוא נסגר, וגם הראפור שבניתם נפגע. דליה טובה נראית לילד/נער כמו משחק, והמידע מגיע דרך הדלת הצדדית.

שלושת הערוצים לדליית מידע

דרך המשחק

ילד/נער שמסדר דמויות על השולחן מספר לכם, דרך מי מרביץ למי, מי נשאר לבד, מי מפחד מהחושך, הרבה יותר ממה שיספר בשיחה. אתם לא שואלים אותו על עצמו, אתם צופים במה שהוא מביים ומקשיבים למה שחוזר. ילד/נער שמציב שוב ושוב דמות קטנה מול דמות גדולה וכועסת מספר לכם משהו, גם בלי מילה אחת.

דרך המטאפורה

במקום לשאול "מה אתה מרגיש כשאתה בכיתה", שאלו "אם הפחד הזה היה חיה, איזו חיה הוא היה", או "אם היה לו צבע, איזה צבע". ילד/נער עונה על שאלה כזו מיד, כי היא לא דורשת ממנו לחשוף את עצמו ישירות. דרך החיה, הצבע והצורה אתם מקבלים גישה מדויקת לחוויה הפנימית.

דרך הגוף

השאלה "איפה בגוף אתה מרגיש את זה" נוחתת אצל ילד/נער הרבה יותר משאלה על רגש מופשט. הגוף הוא ערוץ ישיר וקונקרטי שילד/נער יודע להצביע עליו, והוא נותן לכם נקודת עבודה מוחשית.

ההורה כמקור מידע חיצוני

לצד המידע שאתם דולים מהילד/נער עצמו, ההורה מספק את התמונה החיצונית: ההתנהגות, הרצף, מתי הקושי מופיע ומתי לא. שילוב של שני המקורות, מה שהילד/נער מראה מבפנים ומה שההורה רואה מבחוץ, נותן לכם תמונה מלאה ומדויקת הרבה יותר, ומאפשר למקד את העבודה מהמפגש הראשון.

העיקרון: לאסוף בלי לחקור

העיקרון שמחזיק את הכל: אתם אוספים מידע בלי לבקש מהילד/נער לדבר על הבעיה. זו אחת המיומנויות שהכי קשה לרכוש לבד, כי היא דורשת לשבור הרגלים של שיחה ישירה שעובדים מצוין מול מבוגרים. את הדליה הזו, על כל הערוצים שלה, מתרגלים לעומק בקורס ההתמחות. הרחבה על שאר מיומנויות היסוד בעמוד כלים למנחים בעבודה עם ילדים.